נבלת העוף הטהור כו׳. עיין בערוך ערך דרס שכתב בדין זה דברים תמוהים וכבר תמה עליו הר״ש בפ״ח דפרה משנה ג׳ יע״ש:

הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור כו׳. (א״ה עיין במ״ש הרב המחבר פי״ד מהלכות מאכלות אסורות דין י״ב):

והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור ה״ז טהור. וכתב מרן ואע״ג שבנצל של בהמה כתב בפ״א שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פכ״ג איבעיא ליה אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל״כ הכי הל״ל נצל בשאר ב״ח או לא ע״כ ואני תמיה על זה דהא בגמרא בעו למיפשט בעיא זו אם יש נצל בבהמה או לא מדתניא המחהו באור טמא בחמה טהור ואי ס״ד דיש נצל בבהמה אפילו בחמה נמי וכך היא גירסת התוספות ורש״י ופירושה כך היא דאי אמרת בשלמא דאין נצל בבהמה ניחא הא דהמחהו בחמה דטהור משום דאע״ג דאכתי חזי לאכילת כלב מ״מ כיון דנמוח עפרא בעלמא הוא ולא מטמא אלא אי אמרת דיש נצל בבהמה אמאי אינו מטמא מדין נצל כיון דאכתי חזי לאכילת כלב ותירצו אימת קא ממחי לה בתר דאסרח בחמה כיון דאסרח ה״ל עפר כלומר דאפילו לכלב אינו ראוי והנה ברייתא זו מיירי בנבלת עוף וכמ״ש התוספות וכן הוא מפורש בפרק העור והרוטב ורבינו הביא לברייתא זו בפרק זה דין י׳ וראיתי לרש״י שכתב חלב נבלה שהמחהו באור נראה דמוקי לברייתא בנבלת בהמה והוא תימה ואי אמרת דפשיטא ליה לבעיין דבעוף ליכא נצל איך הביאו מברייתא זו ראיה דאין נצל לבהמה והנראה דגירסת רבינו היא כגירסתנו דגרסינן ואי ס״ד עד לכלב כו׳ והכוונה כך היא דלעולם פשיטא ליה דאין נצל בעוף אך בבהמה מיבעיא ליה ואמרו דלמ״ד דטומאה חמורה עד לגר ליכא בעיא דהא פשיטא דליכא נצל בבהמה דהא כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם כי קא מיבעיא ליה הוא למ״ד דטומאה חמורה היא עד אכילת כלב ולזה בעו למיפשט דע״כ טומאה חמורה אינה אלא עד לגר מדתניא בחמה טהור ואי אמרת בשלמא דעד לגר מש״ה בחמה טהור משום דלא חזי לאכילת אדם ואי ס״ד עד לכלב אפילו דחמה נמי דאכתי ראוי הוא לאכילת כלב וכיון דהכרחנו מברייתא זו דנבלה אינה אלא עד לגר ממילא איפשיטא בעיין דהא לא משכחת נצל בבהמה דהא איפסילא מאכילת אדם ותירצו דכיון דהמחהו בחמה אינה ראויה לכלב וא״כ הדרא בעיין לדוכתה אם יש נצל בבהמה אבל בעוף לעולם דפשיטא לן דאין נצל. אך יש לדקדק כפי דרך זה דהא מחלוקת זה דאם טומאה חמורה היא עד לגר או עד לכלב אין כאן עיקר המקום ולא הובא בכאן כי אם אגב גררא ועיקר המחלוקת הוא בפ״ג דבכורות וא״כ שם היה להש״ס להביא ברייתא זו להוכיח כמ״ד עד לגר. ודע דכפי סברת רבינו דס״ל דאין נצל בעוף יש לדקדק בברייתא דתני בחמה טהור והוי טעמא משום דאסרח ונפסל מאכילת הכלב למה לי משום דנפסל מאכילת הכלב ת״ל דאפילו ראוי לכלב אינו מטמא משום דהוי נצל ואין נצל בעוף. ונראה דס״ל לרבינו דנצל לא הוי אלא היכא דנימוח מעצמו שנרקב ונעשה כעין ליחה אך היכא דנימוח ע״י חמה אין זה קרוי נצל ומש״ה איצטריך לטעמא דכיון דאסרח אינו ראוי לכלב:

כיוצא בו עגלה ערופה כו׳. ירושלמי פרק עגלה ערופה חד סב שאל לרבנן דקסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה וכו׳ יע״ש: